לא מזמן נתקלתי בסרטון שמציג את הראיון האחרון שקיים דודו טופז בתקשורת בתוכניתו של רינו צרור "חוצה ישראל", שלושה חודשים לפני שהתאבד בתא המעצר ורגע לפני שהתגלה כי היה מעורב בפלילים והואשם בקשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה וסחיטה באיומים. הוא פעל כנגד מי שבתחילה הביאו אותו לגדולתו והפכו אותו ל"מלך הרייטינג". הוא החליט לתקוף אותם כאשר הם הורידו אותו מכס המלכות ואיימו להחליפו.
קל להביט במציצנות בסרטון ולראות אדם שבניסיונו להראות את גדולתו, גם לאחר שנפל, הפך לאדם מפחיד ולא צפוי, שיעשה הכל בשביל להחזיר לעצמו את הרייטינג. אנו מסתכלים בסרטון ומזדעזעים מהופעתו וממבטו אחוז הטירוף, אך מלחמתו של דודו טופז באנשי הטלוויזיה ובאהדת הקהל היא דוגמא קיצונית לצורך הקיים בכולנו – הצורך שיתפעלו מאיתנו.
אנו רגילים להתייחס למילה נרקסיסט כביטוי לעלבון. נרקסיסט הוא אחד שמלא בעצמו, אדם יהיר וחסר רגישות שפוגע באחרים כדי להאדיר את עצמו. דמותו המיתולוגית של נרקיסוס, מבטא בצורה מופלאה את אותו מרדף אחרי הצורך בנראות והתפעלות. נרקיסוס היה נער יפה תואר ומשך אליו תשומת לב וחיזורים רבים. לאחר שדחה את חיזוריה של נימפה שהתאהבה בו, החליטה להענישו האלה נמסיס על יהירותו והטילה עליו קללה – אהבה עצמית ללא גבולות. יום אחד הלך לטייל בנהר וראה את בבואתו באגם. הוא התאהב בה מיד ולא הצליח להפסיק להתפעל מעצמו ונותר מרותק לבבואתו עד שלבסוף מת מצמא.
הקללה שהוטלה על נרקיסוס היא ביטוי מדויק להפרעת אישיות נרקיסיסטית המתפתחת כתוצאה ממחסור באותו צורך, הצורך שיראו אותנו ויתפעלו מאיתנו בשלבי ההתפתחות הראשונים של חיינו ובהמשך חיינו. הילד זקוק להורים שיראו בו את כל עולמו והפוטנציאל הגלום בו ויחזרו אחריו ללא סוף. זה מה שמאפשר לו להתפתח ולגדול באמונה שהוא שווה ובונה לו תחושת ערך עצמי. כאשר צורך זה אינו מקבל מענה מספק מהסביבה, מתפתח אצלו חסך. הוא לומד שלהיות כמו שהוא, בחולשותיו ומגרעותיו, זה פשוט לא מספיק, ולכן הוא יוצא למסע בחירוף נפש כדי לקבל אהדה והערכה מבחוץ, מהאנשים שמסביבו.
אנשים עם חסך כזה יכולים להיות מוכשרים ביותר ובעלי יכולת בינאישית מפותחת מאוד. הם מגיעים לתפקידים בכירים, עושים עבודה משמעותית ויצירתית ומכנסים מסביבם אנשים שמעריצים אותם, אך גם כאלו שמפחדים או סולדים מהם. תפקודם הפנומנלי בחיים הוא לא בחירה עבורם, אלא כורח. אין להם ברירה אלא להמשיך להרשים את כולם אם הם רוצים להמשיך להזין את צורכם לקבל אהדה והערכה, כזאת שאינם יכולים לקבל מתוך עצמם. כאשר ישנו ספק לגבי מידת ההערכה כלפיהם, נסדק במהירות ערכם העצמי והם מתאמצים ביתר שאת לתקן את הרושם המוטל בספק.
הראיון של דודו טופז הוא עדות חיה לדינמיקה הזאת. על אף שרינו צרור העיתונאי והמראיין המוכשר, לא קונה את ההצגה שלו כבר מהתחלה, דודו טופז ממשיך בשלו, מאדיר את עצמו ומספק הצגה לקהל. כשרינו צרור מנסה לגעת בכאב שבנפילתו של כוכב הבידור ומנסה להציג דמות עגולה, דודו טופז ממהר לשנות נושא, לעשות פרובוקציה, או לספר על תוכניותיו החדשות לחזור לקדמת הבמה של הרייטינג.
מתחת לעננת ההצלחה והכישרון מסתתרת פגיעות ורגישות עצומה וסדקים שלה היה אפשר לראות במופע האימים של דודו טופז בראיון. הנפש הניזונה ממבטם של אחרים לא מצליחה לשרוד לבד ומחפשת שוב ושוב אחר הכרה מאחרים. בדומה לנרקיסוס, המבט המתפעל הופך לדבר החשוב ביותר, אך במחיר של גוויעה איטית. אלו אותם אנשים שבינם לבין עצמם יחושו תחושת ריקנות וחוסר משמעות, שיתקשו מאוד להיות לבד עם עצמם ושיעשו לעיתים מעשים על הגבול המוסרי כדי לשמר את הצלחתם.
כאמור, חשוב לי להדגיש כי הצורך בהכרה, הצורך שיראו אותנו מוצלחים ויחזקו אותנו, הוא צורך טבעי הקיים בכולנו וקריטי להתפתחותנו הנפשית. למעשה ההפרעה הנרקסיסיטית היא תופעה חברתית שמתחזקת בעולם מערבי קפיטליסטי המקדש את האינדבדואל ומעודד, דרך הרשתות החברתיות למשל, להראות לכולם עד כמה אנחנו יפים ונכונים וחיינו מושלמים.
לאחרונה יותר ויותר סלבס מהארץ והעולם מספרים בגילוי לב שמאחורי התמונות הנוצצות והחיים מעוררי הקנאה שלהם, קיים קושי, פגיעות וחולשה. לאחרונה עשה זאת אסי עזר שסיפר לכולם על התמודדותו עם חרדות במשך שנים וההתמודדות עם גמילה מכדורים פסיכיאטרים.
מגמה זאת חיובית ומראה כי בסופו של יום, לא משנה עד כמה אנחנו רוצים להראות לאחרים שאנחנו חזקים ומוכשרים, תמיד ישנה הכמיהה שיראו אותנו בצורה שלמה, על מגרעותינו וחולשותינו ועדיין יקבלו אותנו באהבה.