לאחר שפרסמתי שאני פסיכולוג הפתוח לאנשים הצורכים חומרים משני תודעה פנו אליי מספר אנשים וכינו אותי אמיץ. ל.ס.ד, פטריות הזיה, MDMA - כולם חומרים לא חוקיים. למה שאסכן את עצמי? לאחר שקראתי בשנה האחרונה על מדיניות מזעור נזקים, נראה לי אבסורד לכנות אותי כך. הבנתי שיש טעות יסודית באופן בו מספרים לנו את הסיפור על סמים בחמשת העשורים האחרונים.
כמו הרבה סיפורים שיצאו מפרופורציה, הסיפור שלנו מתחיל באמריקה:
ב-17 ביוני, 1971, לפני 50 שנה, נשיא ארה"ב דאז ריצ'רד ניקסון עשה היסטוריה כאשר הכריז שאויב הציבור מספר אחד הוא שימוש בסמים. באותו נאום לאומה ניקסון החל מהלך היסטורי של מדיניות 'מלחמה בסמים' (war on drugs) שהפכה במהרה לגלובלית.
המהלך שניקסון החל בארה"ב לפני 50 שנה הפך לכתם בהיסטוריה האנושית – מדיניות המלחמה בסמים נחלה כישלון נחרץ והסבה נזק כלכלי, בריאותי וחברתי למיליוני אנשים ברחבי העולם.
המלחמה בסמים נכשלה מכיוון שייצגה השקפת עולם הרואה בשימוש בסמים לא רק התנהגות מזיקה, אלא פסולה מוסרית. מכאן שקובעי המדיניות רצו למגר כל סוג של שימוש בסמים, בלי הבדלה. זה בתורו הוביל לדגש על מדיניות לצמצום מספרם הכולל של צרכני הסמים ולא מזעור הנזק האפשרי בשימוש בחומרים.
דוגמא מצוינת למדיניות זו מחזירה אותנו לשנת 2016, השנה בה אנגליה חוקקה את 'חוק החומרים משני התודעה' שקבע שכל החומרים שמשפיעים על המוח אינם חוקיים – מלבד אלכוהול, טבק או קפה. אבסורדי ככל שיהיה, אלכוהול, טבק וקפה הוחרגו מבלי להוכיח זאת מחקרית. מדוע? זאת תשובה מורכבת, אך היא קשורה למניעים פוליטיים וכלכליים, ואין בה הרבה היגיון.
בתמונה: קמפיין המלחמה בסמים משנות ה-70 של ממשלת ארצות הברית.
למזלנו, עדיין יש אנשים שחושבים בהיגיון, שמטילים ספק במדיניות המלחמה בסמים, ומציעים חלופה: מדיניות למזעור נזקים, מהי? - קודם כל זו השקפת עולם המאתגרת את מדיניות המלחמה בסמים שרווחה ב-50 השנים האחרונות. בנוסף, זו פרקטיקה המנגישה מידע וכלים שימושיים לצריכת חומרים משני תודעה באופן אחראי ומושכל.
אחד מהחוקרים הבולטים התומך במזעור נזקים הוא דיוויד נאט, פרופסור לפסיכופרמקולוגיה מאנגליה שערך מחקר מקיף על הנזקים הצפויים משימוש בסמים שונים. מבין החומרים שבחן היו הרואין, קוקאין, קנאביס, אלכוהול, משככי כאבים, טבק, פטריות הזיה, ל.ס.ד ועוד. נאט וקבוצה של מומחים יצרו מדד מ-16 משתנים שדירג את החומרים על פי דרגת המסוכנות. התוצאות הראו שדווקא החומר שנחשב הכי מסוכן בפער מחומרים אחרים היה חוקי לחלוטין – אלכוהול. לעומת זאת, חומרים אחרים הנחשבים על ידי רוב המדינות בעולם כחומרים המסוכנים ביותר, התגלו כבעלי פוטנציאל סיכון מזערי – אלו היו פטריות הזיה, ל.ס.ד וMDMA.
גרף ממחקרו של דיווד נאט המראה את מידת הנזק למשתמש (בכחול) ומידת הנזק לסביבה (באדום) המשוכלל עבור כל אחד מהחומרים שנמדדו. כפי שניתן לראות, החומר המדורג המזיק ביותר הוא אלכוהול והכי פחות מזיק הן פטריות הזיה. זאת על אף שאלכוהול חוקי ופטריות הזיה נחשב לא חוקי ומסוכן.
המסקנה מתוצאות המחקר היא ברורה – החוקי הוא לא בהכרח ההגיוני. המחקר מראה שהאופן בו אנו תופשים את בעיית הסמים הוא שגוי מיסודו. לא כי אנחנו לא רוצים לטפל בבעיות הנובעות משימוש לרעה בסמים, אלא משום שההכרעה מה חוקי ומה אינו חוקי כלל לא מבוססת על ידע.
מסקנות המחקר משתקפות גם במציאות ופורטוגל היא ראיה לכך. בשנות ה-90 המדינה סבלה מעליה חדה בנזק הנגרם מסמים לא חוקיים - בייחוד הרואין. סמים לא חוקיים הפכו הבעיה הלאומית המרכזית בפורטוגל עד שבשנת 2001, הפרלמנט הפורטוגזי אימץ אסטרטגיה חדשה ביחס לסמים שנגדה את כל העקרונות של המלחמה בסמים. היא החליטה לעשות דה-קרמיניליזציה לשימוש עצמי של כל סוגי הסמים. במקום לראות בצריכת סמים בעיה מוסרית או פלילית, הסתכלו הפורטוגלים על שימוש לרעה בסמים כבעיה בריאותית והציעו למכורים טיפול במקום ענישה. כתוצאה מכך, שיעור הפשיעה ומקרי המוות מהרואין ירד בשני שליש!! באנגליה לשם השוואה, דבקו באותה מדיניות משנות ה-50 ושיעור הפשיעה והתמותה מהרואין רק עלה.
* *
השקפת העולם של 'מזעור נזקים' מזמינה חשיבה ביקורתית על מה שמספרים לנו. האם מה שנחשב לא חוקי משול לרע? האם חוקי משול לטוב? אם מסתכלים על הנתונים ממחקרו המקיף של דיוויד נאט, החומר שנמצא המזיק ביותר הוא חוקי (אלכוהול) והרבה מהחומרים הנחשבים לפי חוק המסוכנים ביותר, הם בעלי פוטנציאל הנזק הנמוך ביותר (פטריות הזיה ול.ס.ד).
במקום שננסה להפחית את שיעור השימוש בסמים, כי סמים = מסוכן או לא מוסרי, נשאף להפחית את הנזק העלול להיגרם משימוש לא אחראי.
איך עושים זאת? מזעור נזקים כפרקטיקה מגיע לפני השימוש - בעזרת הנגשת מידע על החומרים השונים, מינונים, שילובים מסוכנים, בחירת סט וסטינג. בזמן שימוש – יצירת מרחב בטוח לשימוש, ולאחר השימוש – בעזרת אינטגרציה.