הרבה מהסטראוטיפים בחיים הם נכונים למרבה הצער. זה נכון שאנחנו הפסיכולוגים אוהבים להנהן, אבל אנחנו עושים קצת מעבר לזה. התהיות בנוגע לתפקידו של הפסיכולוג ומידת מעורבותו בטיפול הן נושא מרכזי בשיח המקצועי ולא רק בקרב הציבור הרחב. הפסיכולוג של היום אינו הפסיכולוג "הקלאסי" של פעם. אנסה להציג לכם את קיצור תולדות הפסיכולוג בקטע הבא:
זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה היה מהפכן כשהציג את רעיונותיו על הלא מודע בנפשנו ועל שיטת טיפול שפיתח - ריפוי בדיבור. לא קל ליישם תיאוריה כה חדשנית לכדי פרקטיקה ופרויד היה צריך להצדיק את התיאוריות שפיתח לעולם הרפואי והמדעי. על אף שניתח חלומות וטען על דחפים לא מודעים המניעים את התנהגותנו, פרויד האמין בלב שלם כי הפסיכואנליזה היא מדע לכל דבר. וככזאת, היא מצריכה פרקטיקה ברורה, נקייה ככל האפשר מגורמים מפריעים בדרך לחקירת האמת.
אחד מהגורמים המפריעים לטעמו היה המטפל עצמו, או מדויק יותר, נוכחותו כאדם בעל צרכים, מניעים ורצונות משלו. על מנת שהטיפול יעבוד בצורה הטובה ביותר, האמין פרויד כי על המטפל להיות ניטרלי ככל האפשר ולא לערב את דעותיו האישיות או אידיאלים שמחזיק בחדר הטיפולים. פרויד אף הפציר במטפלים אשר מעוררות אצלם תחושה רגשית חזקה אל מטופל, ללכת לטפל בעצמם כדי להגיע יותר "נקיים" במפגש הטיפולי. הוא פעל מתוך הנחה כי המטופל הוא סובייקט המחקר ועל המטפל להיות אובייקטיבי ככל שניתן על מנת שהטיפול יצליח. כתוצאה מכך הוכשרו המטפלים להתערב באופן מינימלי ולאפשר למטופל להעלות אסוציאציות בזרם מחשבותיו החופשי.
התפיסה המדעית של פרויד יושמה גם באופן בו התנהל הטיפול הלכה למעשה. כך נלקח בחשבון מיקומם הפיזי של המטפל והמטופל. חדר הטיפולים היה צריך לספק את הסביבה הנכונה לחקר הנפש. במפגש הטיפולי ממוקמת ספה עליה שוכב המטופל ומאחוריו יושב המטפל, על מנת שלא להוות גירוי המפריע לתכנים העולים מהמטופל. עלתה תהייה בנוגע למניעיו של פרויד ביחס לסידור זה, בייחוד שבאחת מהרצאותיו לקולגות שלו, אמר כי לא היה רוצה שתשע שעות ביום ינעצו בו מטופלים עיניים.
בתקופה בת זמננו נדיר כי מתקיים מפגש טיפולי מסוג זה, אך הסטראוטיפ נותר. זאת על אף שהפסיכואנליזה עברה כברת דרך משמעותית מאז ימיו של פרויד. ממשיכיו הכירו בהשפעה שיש למטפל עצמו על התהליך הטיפולי וההכרה בנוכחותו, על כלל מרכיביה, הפכה בעצמה לכלי טיפולי. ההנחה הרווחת כיום היא כי טיפול פסיכולוגי הוא מפגש בין שני אנשים, ולא בין מטופל למדען. הקשר שנוצר בין השניים הוא כר פורה להבנת עולמו הנפשי של המטופל והשתקפות יחסיו הבינאישיים עם אנשים הקרובים לו.
אם בעבר טבע פרויד את המשפט כי החלומות הן: "דרך המלך אל הלא מודע", כיום הקשר הטיפולי הפך לכזה ועל המטפל להיות קשוב יותר ויותר לתחושות שעולות מול המטופל ולעבוד איתם. התיאוריות שפיתח פרויד וההתפתחויות הרבות אחריו עדיין משמשים כקרקע פורייה להבנת נפש האדם, אך הפסיכולוג של היום, מביא גם את סגנונו הייחודי לחדר הטיפול.
מדוע שינוי זה חשוב כל כך בעיניי? אני מניח כי הוא הופך את הפסיכולוג ליותר אנושי ואת המפגש הטיפולי ליותר קרוב. אף אחד לא רוצה ללכת לטיפול אצל מדען.
כיום שמבקשים ממני המלצות לפסיכולוג, אני שומע יותר ויותר בקשות למטפלים שיהיו אקטיביים בחדר הטיפול. "אני לא רוצה פסיכולוג ששותק כל הפגישה". היעדר אקטיביות נתפסת אצל אנשים הפונים לטיפול כבזבוז זמן והם מצפים שהמטפל ייקח חלק פעיל בפגישה. מצד שני, יש מקרים בהם הפסיכולוג הופך מעורב יתר על המידה. דוגמא קיצונית לכך קיבלתי שחברה סיפרה לי כי היא מרגישה שהיא יודעת יותר על הפסיכולוגית שלה, מאשר המטפלת יודעת עליה.
אם כך, צריך למצוא את האיזון הנכון. חשובה למטופל נוכחותו של המטפל, אך בכל זאת המטופל הוא מרכז הטיפול ובו יש להתמקד ולתת לו את המקום שיאפשר לו לבטא את עצמו. ולפעמים, מספיק שמישהו רק יהנהן כאשר אתה מספר לו על מצוקתך..