חיפוש
  • רן ספיר

גבריאל בלחסן – המקום בו כאב נפשי ומוזיקה נפגשים ויוצרים תקווה


"הרימו ראש, הרימו. יש לי חלום שיבוא יום ונהיה קהילה גדולה ושיהיה לנו מצעד גדול ושכולכם תצאו מהארון ויהיה לנו דגל וצבעו יהיה לבן כמו הדגל הלבן שבים – שליו, רגוע ומחויך".
גבריאל בלחסן ז"ל






גבריאל בלחסן, בן 37 במותו, התמודד במשך שנים עם הפרעה דו קוטבית (מאניה דפרסיה) שבאה לידי ביטוי במצבי רוח קיצוניים שכללו גלים של דיכאון עמוק, לצד מצבים מאנים פסיכוטיים בהם איבד קשר עם המציאות. מאז שפרצה אצלו ההפרעה, אושפז פעמים רבות בבית חולים פסיכיאטרי. הוא עבר טיפולים מכל הסוגים: כדורים מייצבי מצב רוח, אנטי פסיכוטיים, נזעי חשמל (ECT). אפילו השתתף בטיפול ניסויי שנערך בזמנו בבית חולים "שלוותה" באמצעות קסדה מגנטית (DTMS), שהייתה אמורה לתת מענה לדיכאון העיקש. הוא עשה הכול כדי לנסות ולהקל על הסבל שלו.


על התמודדותו היום יומית עם ההפרעה, החוויות מהאשפוזים ומהכדורים הוא שיתף בשיריו ממעמקי נפשו. על אף שזה לא היה זה ייעודו, הפך גבריאל לאחד מהקולות הבולטים של פגועי הנפש בארץ, המשמיעים קולם, מבלי להסתיר. ללא עילום שם. הישירות של גבריאל, ללא פשרות, נגעה בכל כך הרבה מטופלים שהזדהו עמוקות עם מילותיו. אלו היו רק חלק ממאזיניו האדוקים, גבריאל הצליח לגעת בכולם. יצירותיו קיבלו הכרה רבה והוא זכה לעדת מעריצים שדקלמו את שיריו.


בקטע הבא אצטט ואתייחס לכמה משיריו:


"הם אוהבים את התקליט שלי. הם אומרים שהוא חזק. שהוא עצוב. שהוא נוגע פוגע רוגע משגע מתפקע. אבל אני פה. פה וזה מכאיב לי יותר. העיניים הכי יפות בעולם לא יכולות לחדור את המעטה הסמיך שנשפך עליי. זה חיים זה? זה חרא מזוקק...מזרון דק לפצוע שלא זב ממנו טיפת דם ולו אחת קטנה. ששערות ראשו קצוצות במידה שידיו מחוטבות שרירים משורגים. שרגליו שעירות שביטנו שטוחה מאין ספור כפיפות בטן ששמפו דק ומשורטט. דבר לא יסגיר את המוח החולה. את הביולוגיה והביוכימיה והגנטיקה.." (DEEP TMS).



גבריאל מתאר את התגובות הטובות שמקבל מהמאזינים לשיריו, אך מזכיר בכאב ובכעס כי המילים מבעד למחמאות מבטאות את חוויית קיומו הקשה והבלתי נסבל. חוויה תוך נפשית שאי אפשר לראות כלפי חוץ. בכך הוא מתאר בצורה כה פואטית את כאבם של כל כך הרבה מטופלים:



"... מזרון דק לפצוע שלא זב ממנו טיפת דם ולו אחת קטנה...דבר לא יסגיר את המוח החולה".


הטרגיות של המצוקה הנפשית, שלא נראית לעין אפילו לא על ידי טיפת דם קטנה אחת. מטופלים רבים מספרים על התסכול הרב שנובע מכך שלא רואים עליהם פיזית את המצוקה. הנפש השסועה נותרת ללא פגם גופני. ולכן פעמים רבות האדם נתפס על ידי חבריו ומשפחתו כחלש, עצלן, לא מתמודד עם החיים.


"בבוקר עברתי את הטיפול השביעי בקסדה מגנטית..עכשיו אני בסדר, מרוכז יותר, שלו יותר..."


גבריאל מתאר ניסיונות עקרים לטפל בו, בציניות הוא אומר כי עכשיו, אחרי שטיפלו בו במגנטים במוח הוא מרוכז יותר שלו יותר ומצפה. כלומר, פחות מדוכא בעיני הרופאים. אבל הוא יודע את האמת, שבלילה יחכה לו גיהנום. הוא מכין את עצמו וקונה כדורי הרגעה מנרקומן, אלו אותם כדורים שקיבל במרשם מפסיכיאטר. נרקומן פסיכיאטר, מה זה משנה? הכל סמים. הוא אינו יכול להיות עם הכאב וחייב לברוח, להסיח דעתו מהסבל האישי.

*

"לאיש המילים נגמרו המילים. לאיש המנגינות פרחו הלחנים. לאיש הפורט נקרעו המיתרים. ועכשיו הם אומרים לו תופיע בכל רחבי הארץ. איש האנשים מפחד מאנשים, הוא רוצה להסתגר בדלת אמותיו ולעשן את עצמו לדעת ולדמיין שהוא עומד על במה גבוהה, מחויך ובריא, מניף זרועותיו אל על וכל הקהל שואג את שיריו, את מילותיו שחרט בסלע" (מתוך ספר שריו).


גבריאל מתאר בכאב גדול את החלום שמתנפץ כשמצבו הנפשי לא מאפשר לו להופיע. הוא מיואש ומשווע לגורל אחר. הוא נע בשיריו בין דיכאון לטירוף ומקיים מונולוג נוקב על אמונה, מוות, תקווה ונפש האדם. כשגבריאל שרוי בדיכאון, הוא מתאר בדרכו הייחודית את מה שרבים חווים ואת הכמיהה לחזור ולהרגיש:


"פרחים רעים והדיכאון חמוץ וארור, אני שוכב על המיטה כל היום וחושב על איך אני מסיים את החיים שלי..אני חולה אלוהים אני מסתכל על הזריחה בסרט בטלוויזיה ומתגעגע לשמש שהכרתי לפני שהתמוטטתי. מתגעגע לצבע של הדברים לפני שהפכו כהים, שום דבר לא מזיז אותי אני רוצה להקיא את כל הייאוש הזה החוצה...(ומייחל)...לנשום את השמים לדרוך יחף על אדמה לחה לחייך לרקוד באוויר כאילו בלי משקל. להרגיש את המוזיקה בגוף מרחפת בחלל הנשימה לשיר, לקפוץ...לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב לא לכאב איפה זה לאן זה נעלם.." (עץ אגוז).


סבל מתמשך מוביל את גבריאל, כמו אנשים אחרים הסובלים כל כך ממצבם הנפשי לחשוב, אולי אפשר להעז ולומר, באופן טבעי, על המוות:


"..ואני ממשיך עם המחשבה הזאת שאם כבר החלטת להתאבד סופית קח בחשבון שמעבר לכל הטרחה והלכלוך שתשאיר אחריך ואני אפילו לא מדבר פה בכלל על כל הכעור והתולעים במוח שלפני, אתה הולך לרצוח מישהו בדם קר, במקרה הזה את עצמך. אתה רוצח במו ידיך נפש חיה חשוכה וחרבה. באין מוצא אתה דואה במנהרה המתעקלת הלוך ושוב.." (סניקרס).


ההרהור על ההתאבדות מנקודת מבטו של גבריאל הוא מאבק על המשך קיומו. המעשה עצמו שנתפס בעיניו כאכזרי ביותר "לרצוח מישהו בדם קר" ובאותו הזמן, האכזריות שכרוכה בלהישאר בחיים עם הסבל.

*

המצב משתפר, והכמיהה להרגיש מתגשמת:



"שתים בלילה אני לא נרדם. זה בדיוק כמו פעם לפני שהדברים התקלקלו. זה מרווה את הנשמה. הגוף רפוי חסר משקל. זה יותר טוב מסמים מתינוק בוכה..אני אתקשר לד"ר מחר ואשאל אותו אם הכל בסדר איתי או שצריך להעלות מינון כי ככה סתם להרגיש זה מסוכן בשבילי..." (2 בלילה).



לא סתם גבריאל מפחד להרגיש. הוא יודע מה הסכנה הכרוכה בלהרגיש. ההפרעה הארורה הזאת מתעתעת במצב רוחו שיכול להשתנות מקצה לקצה והוא מפחד לאבד שליטה כמו בעבר:


"בזיתי, גנבתי, גזלתי, דיברתי דופי ולשון הרעי הריעותי העוותי הרשעתי זניתי חמסתי חמדתי חטאתי טעיתי טפלתי שקר יעצתי עצות רעות...גנבתי בגדים מחנויות גנבתי אוכל המסופרים שלא היה לי שקל וגוועתי ברעב הייתי מכניס גבינה צהובה ופיתות בכיס של המעיל ונמלט כשאני בולע תוך כדי ריצה...הייתי מסומם הייתי אטום גנבתי המון פרצתי חלונות ביזיתי את עצמי מון המון כשאני שטוף מאניה..רצתי ברחובות תל אביב אחוז פסיכוזה. הייתי מוקף בקופי אדם. הייתי עליון הייתי עליון הייתי אלוהים. וזה נעלם וכבה האור והשתרר השקט המקפיא והחושך ואלה מעלליי ואלה חטאיי ואני לא מתחרט על כלום חוץ מעל 99 נקודה פסיק תשע מהכל.." (שטן).


גבריאל ידע טוב מאוד מניסיונו המר מדוע הוא מפחד מההרגשה הטובה. כה ארורה ההפרעה שמשחקת במצב רוחו כמו בפיניאטה. כשהיא יוצאת משליטה היא מביאה איתה חורבן רב ובחלק מהפעמים זה נגמר אצלו באשפוז פסיכיאטרי:


"..אני זוכר אמבולנס מילל, אור צהוב מתנדנד, חושך וחיוורון. אני זוכר דשא גדול. פנים נבולות וכוסות קפה דלוחות. אני זוכר את השלשול הקהה הזה המרוח על הרצפה במקלחות של המטורפים ואת התחתונים הלבנים הענקיים שקיבלתי מהאחות השמנה. את האשה שצורחת לטלפון שהיא תשרוף את הבית שלה. את היונים שמחרבנות בגשם את הסלע בחזה והפלורסנטים בשמים. את הנשמה שלי צונחת וצונחת דרך המזרון..את הכדורים הלבנים הצהובים הכתומים הכחולים המרובעים העגולים. את הזעם בעיניים של האנשים, את המתים הבלויים והמצבות החלקות. אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים".


*

כשצוללים למעמקי השירים של גבריאל, מגלים כאב נפשי שאינו מתעכל. אפשר, אם נתפסים לתיאורים הפרובוקטיבים והגסים, לחשוב שהכל רע, אבוד, אפל. אבל במבט יותר מעמיק בשיריו וכתביו ניתן לגלות שגבריאל בשיריו, מגלה את הכוח המרפא שיש לאנשים שמסביבו ולאהבה שמקבל:


"בכל פעם שאני דואג ליפול מתקשר הטלפון ומספר לי שהוא שמע את השיר שלי ובכה ואני מתרומם. אין אלוהים, יש בני אדם ובמעשיהם ובמילותיהם הם עוטפים אותך בטלית" (מתוך ספר שיריו).


גבריאל נאבק עם האמונה. קשה להאמין שמציאות חייך היא סבל מתמשך. הוא גם בקונפליקט עם אלו שרצו לטפל בו, כי באותו זמן שניסו לעזור לו, האביסו אותו בכדורים שגרמו לו לתופעות לוואי קשות. אבל גבריאל האמין כאמור באנשים, הוא נאחז בהם ובמעשיהם כמו ברגעים של חסד ורצה לקוות שגם בשבילו יהיה אחרת:


"..עד עם שחר יעלה לו יום. אקום מחריש אבדוק את הדופק אולי זאת קרן שמש קטנה מוזהבת שקטה אז אדע שחלף ואם זה לא זה וזה ממשיך אמשיך לכתוב עד שאתעייף. וגם אם תתמהמה בשביליה החמקמקים אחכה לה בכל יום שתבוא.." (גאולה).




גבריאל השאיר אחריו מתנה. שיריו מצליחים לתאר בישירות את החוויה האנושית ואת קצותיה. בעיניי כל אחד יכול להתחבר לשיריו ולמצוא את עצמו בין שורות מילותיו. היכולת של גבריאל לגעת בכל כך הרבה אנשים, ללא קשר לאבחנתם, עוזר בעיניי לטשטש את הניגוד בין הבריא לחולה, המשוגע לנורמלי ויוצר תקווה כפי שקיווה לה, שיהיה עתיד אחר לאלו המתמודדים עם מצוקה נפשית כמוהו.


ממליץ בחום לראות את הסרט על גבריאל, גם כשעיניי פקוחות


יהי זכרו ברוך.





88 צפיות