חיפוש
  • רן ספיר

מדוע כה קשה לנו להשלים עם הפלה מרצון ?


לאחרונה נחשפתי בקליניקה לעולם ההפלות. אך לא אלו הנחשבות בעיניי רבים כטרגדיה, כגון הפלה טבעית או כזאת הנעשית מסיכון לעובר ו\או לאישה. אני מתכוון להפלה מרצון. בכלל, הסתבר לי כי בחירתי בהגדרה 'הפלה מרצון' היא שנויה במחלוקת. ראשית מנקודת מבטה של האישה. גם כאשר היא מעוניינת בהפסקת הריונה כיוון שאינה מאמינה כי נכון לה להביא ילד לעולם (בשלב זה או בכלל), עדיין עולה הספק הנובע בין השאר ממפגש עם החברה. בין אם זאת הרופאה המתרגשת מהבשורה וממהרת להרצין כאשר מתברר לה רצונה של האישה או רופאת הנשים המחויבת לבצע בדיקת אולטרסאונד ולתת הסבר על הריונה המתפתח, חרף רצונה. תגובות של שמחה המתחלפות במבוכה חוזרות על עצמן. האישה, המתמלאת בבושה ומנסה לגבש את דעתה, נתקלת גם בתחושות פיזיות המזכירות לה בכל רגע את המתחולל בגופה. הדרך להפלה מרצון, כך מסתבר, רצופה מבטים. כל אלו מערערים את התחושה שאפשר לכבד את רצונה, או שרצונה ברור לה.


הפלות זה נושא מורכב וחולש על כל תחומי הדעת. מהפילוסופיה, דרך הרפואה, הפסיכולוגיה, הדת והמשפט. במקרים רבים, 'הפסקת הריון יזומה' כפי שנקראת בעגה המקצועית, היא הכרח הנובע מנסיבות מזעזעות כגון מקרי אונס או סיכון חיים. אך כמו בנושאים רבים, דווקא מצבי הקצה אינם מעוררים דיון או מחלוקת.

כאשר נכנסים לתחום האפור, כאן זועקים לשמיים כל הקולות השונים. ברוב מדינות אירופה וארה"ב הפסקת הריון יזומה, מלבד התהליך הקשה והמורכב, אינה כרוכה בהתערבות המדינה. עד 12 שבועות (בקירוב) רשאית האישה לבקש הפלה מרופא המשפחה ומוצאות לה האפשרויות השונות לבצעה. במדינות מסוימות כלל אין מפגש עם גורם אנושי לקבלת המרשם לגלולות להפסקת הריון. האמנם נכון לתת לאישה לבדה להחליט על גופה? האם מדובר רק בה?


בארה"ב מיניותה ומערכת הרבייה של האישה קשורות למגוון זכויות אדם הכוללות את הזכות לחיים, לבריאות, לפרטיות ולמניעתה של הפליה. אי לכך, המדינה מחויבות לשמור, לכבד ולממש זכויות אלו עבורה. אך גם זה, תלוי מאוד באיזו מדינה מדובר בארה"ב. מנגד, בבריטניה (להוציא את אירלנד), בדומה לישראל, אישה צריכה לעבור ועדה להפסקת הריון יזומה ולעמוד באחד מהסעיפים המצדיקים זאת בהתאם לחוק. הסעיף השלישי בחוק הבריטי מאפשר הפלה אם האישה יכולה להוכיח כי שמירת ההיריון יכולה לפגוע בבריאותה הנפשית. 98 אחוזים ממקרי ההפלות המאושרות בבריטניה מתקבלות תחת סעיף זה.


נתון זה הדהים אותי. הלוא ברור כי אישה שצריכה להביא ילד לעולם בניגוד לרצונה תפגע מכך נפשית? האם היא צריכה להוכיח זאת וכיצד? מהו הגבול להתערבות המדינה בחיי האדם?


בארץ הגבול ברור. על מנת להפיל מרצון צריכה האישה לענות על אחד מהקריטריונים שקבע משרד בריאות. במידה ואת "נורמלית": כלומר בת 39-18, נשואה, ואין סיכון לך או לעובר, אין סיבה שתעשי מעשה לא נורמלי. למעשה בתקנון משרד הבריאות כתוב במפורש כי אם את לא עומדת באחד מתוך ששת הקריטריונים להפסקת היריון, לא תאושר הפלתך. ויש בונוס. במידה ובחרת לבצע הפלה מרצון, תצטרכי לשלם קנס ולהיפרד ממאות שקלים לתשלום עבור הועדה להפסקת הריון המתכנסת במיוחד בשבילך ועל הפרוצדורה הרפואית, במחיר שנע בין 2000 ל3000 ₪. קופות החולים, משום מה, לא ממהרות לסבסד את הסכומים הגבוהים.


אני יכול רק לשער כי גם בישראל הרבה מהמקרים מאושרים על בסיס הסעיף הנפשי בחוק הבריטי המופיע גם הוא בתקנון משרד הבריאות. וממה שהבנתי כשהתעמקתי בנושא, רוב ההפלות מרצון מאושרות. ועדיין, מהי החוויה של אישה המסתובבת בתוך חברה המקדשת חיים, לעיתים בכל מחיר. שפריון הוא ברכה ובלידה מקבלים מענק. חברה שגם אם מכבדת את בחירתך, נותנת לך הרגשה שעשית משהו לא בסדר. פסול.

בטח נתקלתן בפרסומת של אגודת אפרת – "את לא לבד". אגודת אפרת - 'אגודה למען ייעוץ וסיוע לנשים הרות במצוקה', או בשמה הנוסף – 'אגודה לעידוד הילודה בעם היהודי', היא דוגמא מצוינת להעדפה הברורה שיש לחברה הישראלית בעזרה שהיא מציעה לאישה ההרה. את לא תישארי לבד, כל עוד תעשי את הבחירה הנכונה.


הריון לא מתוכנן הוא רכבת הרים רגשית עבור האישה. הבשורה, השינויים הפיזיים, הפרוצדורה הרפואית, המבטים השיפוטיים. כאשר אישה מביעה רצון להפלה ואין לה סיבה "מוצדקת" לעשות זאת, היא עלולה להימצא בתהליך נפשי קשה ביותר, תהליך שפעמים רבות מושתק ומותיר אותה להתמודד לבד עם בחירתה.

50 צפיות