חיפוש
  • רן ספיר

פגיעות מיניות בראי בית החולים הפסיכיאטרי

עודכן ב: 21 יול 2019


בכל פעם שאני שומע בתקשורת או ברשתות החברתיות על מקרה אונס נצבט לי הלב. אני נזכר בשנה בה עבדתי במחלקת נשים סגורה, שם אושפזו נשים רבות בניגוד לרצונן בשל מצבן הנפשי הקשה.

הגעתי די צעיר לעבודה במחלקה. הייתי הגבר השני במחלקה, מכלל אנשי הצוות. לפני זה, מעולם לא הכרתי באופן אישי מישהי שנפגעה מינית.


שהחודשים חלפו כבר הכרתי עשרות. גיליתי כי כל מטופלת שטיפלתי בה או סיפרו לי עליה, עברה במהלך חייה לפחות פגיעה מינית אחת. לצערי אצל רובן הפגיעות היו קשות ומרובות.

התחלתי לגלות כמה רחוקה ממני ההבנה של ההשלכות שיש לפגיעות כאלו על הנפש. המטופלות חוו, כאבו ושיחזרו את הפגיעות כאילו התרחשו באותו הרגע. עד כה שמעתי על מקרה אונס או פגיעה והזדעזעתי, אך לא הבנתי את עומק הפגיעה שנשים עוברות.


אצל הרבה מהנשים מתפתחת פוסט טראומה. זוהי הפרעה פסיכיאטרית מהמורכבות והקשות לטיפול, בעיקר בשל ריבוי הסימפטומים המופיעים בה בו זמנית. פוסט טראומה פוגעת בשלושה תחומים מרכזיים: הרגש, הנעשה תנודתי ממצב בו הנפגעת סוערת, עצבנית ומתוחה, ועד למצב של אדישות וניתוק. הימנעות מופיעה כתוצאה מניסיונה של הנפגעת להימנע ממגע עם הטראומה שחוותה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהסתגרות והימנעות ממקומות, ריחות, טעמים ואנשים המזכירים לה את הטראומה. חודרנות, היא אותה תופעה בלתי נסבלת ונשלטת של פלשבקים מהאירוע או האירועים הטראומתיים המרגישים כאילו התרחשו באותו הרגע.


כפי שניתן להבין, הרבה מהסימפטומים הם הדבר והיפוכו. ולכן המורכבות של ההפרעה. אפשר לראותה כשני כוחות מנוגדים הדוחפים בכל הכח אחד את השני. תוצאת לוואי של הניגודים, יכולה להתבטא בקשיי תפקוד קשים, דיכאון וחרדה. החוויה הטראומטית פוגעת גם באמונה של הנפגעת כי העולם הוא מקום טוב ובטוח. בן רגע העולם הופך מסוכן עבורה, והיא מתכוננת לפגיעה הבאה. עם הזמן, היא יכולה לאבד את תחושת האמון בעצמה.


אם אחזור לסיפורי האישי במחלקה הפסיכיאטרית, התיאורים היבשים של ההפרעה היו רחוקים מלהתקרב לחומרת המקרים שנתקלתי בהם. הנזק שנגרם לאותן נשים הביא למצבים פסיכוטיים בהן איבדו את בוחן המציאות. מצב זה מתרחש כאשר המציאות הממשית הייתה כה קשה, עד שהמצב היחידי בו הנפש יכולה לתפקד היא בפנטזיה.


טיפלתי באישה שהייתה בבעתה לילה אחר לילה, היא הייתה משוכנעת כי האנס מחכה שתירדם כדי להיכנס ולאנוס אותה שוב. המחלקה הסגורה והצוות הרפואי לא הצליחו להשרות בה תחושת ביטחון. היא הייתה בטוחה בסכנה האורבת לה, עד כי כבר החלה לחשוד באחים המטפלים והרופאים.


מר היה גורלי ויום אחד היא נכנסה לחדר הטיפולים, התיישבה והסתכלה בי בחשדנות. היא עשתה זאת דקות ארוכות. כמו אורבת לכל תנועה בלתי צפויה שאעשה. ואני, יושב מולה חסר אונים ומחכה לשמוע ממנה. לבסוף אמרתי לה שנראה לי שאני מפחיד אותה, היא אמרה שאני אנס. ברגע בו הגבול בין המציאות הפנימית לחיצונית התערער, גם אני הפכתי אנס. המפגש הפך בלתי נסבל. המחשבה כי היא צריכה לשבת איתי בחדר חלחלה אותי. כל רצוני היה לעזור לה, אך היא בשלה, לא הפסיקה להוריד ממני את עניי הנץ שלה. החוויה מהטיפול מלווה אותי מאז. בכל פעם שאני שומע על מקרה אונס, אני נזכר כי גם אני הייתי האנס בדרמה הנפשית של אותה המטופלת. תסריט אימה שהיה בראשה בכל יום ויומו.


נקודת השבר שלי, אותה שנאה שפיתחתי כלפי גברים באותה העת, נבעה ממפגש נוסף עם מטופלת צעירה. היא הייתה ללא אף אחד בעולם, ללא בית לחזור אליו. בית החולים באותה התקופה הבית שלה. נקודת האור הייתה איש דתי כבן 50 שלקח אותה תחת חסותו ודאג שיהיה לה מקום לישון ולהתארח בסופי השבוע בבית החולים. לימים היא חשפה בפני רמזים לכך שהוא נוהג בה בצורה לא נאותה. כשגיליתי זאת חשתי בחילה עזה. לא רציתי להאמין למשמע אוזניי. האדם היחיד בעולם שהסכים להכניס אותה לביתו ניצל אותה מינית. ניצל את תלותה בו ואת תמימותה. דחפתי את המטופלת שלי להתלונן והלכתי אתה לתחנת המשטרה. נתקלתי בבורות וחוסר רגישות מצד השוטרים מה שהדגיש את חוסר האונים שחשות הנפגעות בבואן לבקש עזרה.

בדיעבד הבנתי כי אני רציתי יותר ממנה להתלונן במשטרה. היא כלל לא הייתה מוכנה. טרם הבינה ועיכלה מה היה פסול במעשיו. על כן, התלונה לבסוף לא הוגשה, אך לפחות דאגתי כי אותו תוקף לא יוכל יותר ללוות מטופלות במצוקה וששמו יהיה מוכר למשטרה.


ובכן, ניצול מיני הוא כוחני והרסני בממדים שקשה לתפוש. אין בו שום דבר חד פעמי. באותה תקופה כעסתי בלי אבחנה על המין הגברי. על מה שהוא מסוגל לייצג. ועל כך שאני חלק ממנו. ברוח מחאת #MeToo אני מקווה שעוד נשים אמיצות יחשפו את אלו שהרסו להן את חייהן, כדי שיענשו על פגיעתם הקשה.

278 צפיות1 תגובות