חיפוש
  • רן ספיר

אין דבר כזה מחלות נפש


אחת מהשאלות המרכזיות שעסקה בהן הדת, הפילוסופיה והמדע מקדמת דנא היא ניסיון להבין ולהגדיר את הנפש האנושית. אנשי הדת יאמרו כי הנפש היא נשמת האדם, מנותקת מגשמיותו של הגוף ובעלת איכויות רוחניות. הפילוסופים ניסו במשך שנים להצדיק את קיומה ואחד הניסיונות המוכרים ביותר היה של הפילוסוף דקארט במשפטו הידוע: "אני חושב משמע אני קיים". כאשר הסיק בעזרת מהלך לוגי כי בהינתן שהדבר היחידי הנותר לאדם היא היכולת להגות מחשבה, מצדיקה את עצם קיומו. המדע כתחום ידע השלט בתקופה בת זמננו, יסביר את הנפש האנושית כתופעה המופקת מפעולה כימית של המוח והחשיבה הגבוהה המאפשרת את הכרתנו.


ללא קשר לאופן בו חקרו בעבר וחוקרים כיום את הנפש האנושית, עדיין התשובה נותרה לא ברורה. הנפש האנושית היא דבר מה מרתק, מופשט ונשגב מבינתנו. למרות שנותרה הנפש חידה עבור המין האנושי ודבר מה שלא ניתן להוכיחו, עדיין אנו מרשים לעצמנו בקלות דעת לקרוא לאדם אחר חולה בנפשו. אמנם המונח הצר והשיפוטי חולה נפש כבר פחות נמצא בשימוש, עדיין הוא שגור בפיהם של העוסקים במלאכה ובקרב הציבור הרחב. ההגדרה הפורמאלית הקיימת כיום היא הפרעה נפשית. בספר האבחנות הפסיכיאטריות האחרון שיצא, הוגדרה הפרעה נפשית כך: "סינדרום המאופיין בפגיעה משמעותית בקוגניציה ובוויסות הרגשי, או בהתנהגות, שמשקף פגיעה בתהליכים הפסיכולוגים, הביולוגים וההתפתחותיים המוגדרים כתפקודים נפשיים. הפרעה נפשית קשורה בדרך כלל לפגיעה משמעותית בתפקוד החברתי, התעסוקתי והאישי של הסובל ממנה" (DSM-5). הם מסייגים כי האבחנה של הפרעה נפשית ניתנת רק במידה והסטייה ההתנהגותית או המצוקה נובעת מתפקוד לקוי של האדם.


אותה הגדרה מדעית שניתנה להפרעה נפשית, וכל הניסיונות לעדנה במשך השנים, מסתכמת באמירה הבאה: יש לאדם הפרעה בנפשו. אני חושב באופן אישי שזאת אמירה מאוד מעליבה להגיד לאדם, לא משנה כיצד הוא מתנהג, חושב או מרגיש. למרות שלא הצליחו להוכיח מהי הנפש, הצליחו בקלות להגדירה כחולה או מופרעת. באותו ספר האבחנות הפסיכיאטרי בוא מתוארות הפרעות הנפש השונות, מתוארות תופעות אנושיות המוכרות לכולנו. בין אם זאת עצבות רבה, רצון למות, שמחה עד אובדן שליטה, מחשבות מוזרות וייחודיות, אובססיות או חרדות. כל אלו תופעות שכולנו חווינו וחווים בעוצמות שונות לאורך החיים. האם זה מוצדק שאלו החווים עצב רב או חרדה בלתי נשלטת צריכים להיות מוגדרים כמופרעים בנפשם? חד משמעית לא.


השיח המבחין בין החולה לבריא ובין המופרע לנורמלי משפיע באופן ישיר על האופן בו אנחנו מתייחסים לאלו השונים מאיתנו ויותר מכך, הוא משפיע על האופן בו אנחנו תופסים את עצמנו כאשר קורה שאנחנו "עוברים צד". פעמים רבות אנחנו ממהרים לתייג את עצמנו באבחנות כאלו ואחרות בעתות משבר וקושי. האבחנה, למרות שמספקת לנו ידיעה, מלווה לרוב בשיפוטיות וביקורת עצמית על כך שאנחנו שונים. הבושה והסטיגמה שיש לנו הפרעה הופכת את המצוקה לגדולה בהרבה. לא רק שיש להתמודד עם הסבל והמצוקה, יש להתמודד עם האופן בו האדם תופש את עצמו והחשש שמה יתויג כמשוגע בסביבתו הקרובה.


אז אם אין מחלות נפש, מה יש לאותם אנשים הסובלים מתופעות פסיכולוגיות שונות המשבשות את מהלך חייהם?


זאת באמת שאלה טובה. כשהצגתי את דעתי בנושא בקרב מאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי הם טענו כנגדי כי אינני מציע אלטרנטיבה. איך הם יכולים להסביר לעצמם את העובדה כי מצבם הנפשי כה קשה עד כי הם מאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי? איך יוכלו לקבל הכרה על מצוקתם ללא הגדרה? לשאלה זאת טרם מצאתי תשובה. אין ספק כי החיים עם הגדרות הופכים אותם קלים יותר ומובנים. כאיש מקצוע אני משתמש באבחנות השונות על מנת לדעת ממה סובל המטופל שלפניי ומהו הטיפול הטוב ביותר עבורו. אך עם זאת חשוב להחזיק בנקודת מבט ביקורתית על האופן בו אנחנו מגדירים אחרים, בטח בתחום כה נסתר כמו הנפש האנושית. הגדרת אדם אחר כמופרע בנפשו יכולה להקל לנו על ההבנה ולהסביר לנו מצבים שקשה לנו לעכל, אך בו זמנית לגרום לנו לשכוח שמולנו עומד בן אדם, ממש כמונו.

40 צפיות